האמת שתמיד עניין אותי הקשר בין הגוף, למחשבות, הרגשות, וההתנהגות שלנו כבני אדם.  

כשהלכתי ללמוד - נרשמתי ללימודים בביולוגיה, פסיכולוגיה ומדעי המוח. רציתי להבין את ה"למה". כבר אמרתי שאני אוהבת רציונל. 

באותה תקופה התחלתי לחוות התקפי חרדה, ובעיות רפואיות. 

אני זוכרת את עצמי יושבת באוניברסיטה, ומשתגעת מהפער בין הידע המרתק, ומה שהמחקר יודע להסביר כבר שנים, למאמץ שאני חווה בחיפוש הדרך ליישם אותו במציאות. 

למרות שיכולתי להסביר תיאורטית כל מנגנון ומחשבה במוח שלי, בפועל הגוף שלי קרס, הרגשתי מבולבלת. לא ידעתי מה אני רוצה. גם אחרי שהבנתי, לא הצלחתי לגרום למה שאני באמת רוצה לקרות. 

​כשהגוף שלי כבר לא יכל יותר, עצרתי לעשות חושבים מחדש, והתחלתי לבנות את החיים שלי כמו שאני באמת רוצה. 

פתאום הבנתי מה מפריע לי.

הידע קיים אבל לבד הוא לא מספיק.

אני בעצמי התנסיתי וחיפשתי כל מה שיעזור. 

וגם כשמצאתי, הייתי צריכה לעבוד קשה בשביל זה.

הצורך בפתרון מעשי לבעיות שאני חווה הוא ברור.

אני לא הראשונה שחווה סטרס, קושי בקבלת החלטות, או חוסר מוטיבציה לעשות מה שאני יודעת שצריך. כמות האנשים שמאובחנים עם חרדות עולה כל שנה, ועייפות הפכה לנחלת הכלל. 

קיבלתי החלטה

להתמקד פחות במחקר ויותר במציאות. 

להוריד לשטח את הידע שעזר לי לרפא את עצמי

ולעשות את מה שאני הכי אוהבת - ליצור חוויות, ללמד, ולפגוש אנשים.